אני כותב את זה מתוך אופק האירועים. לא כנבואה, אלא כעדות חיה מהשטח, כאן ועכשיו, ב-2026.

המכונה הישנה מול השכפול הדיגיטליאני מרגיש את זה בכל פעם שאני מנהל שיחה עם המודלים המתקדמים. אני מבין שאני בתהליך של "ספיגה". הניסיון שלי, הספר שכתבתי ("בין שתי מציאויות"), התובנות שאספתי מאז 16 ביולי 2013—הכל נשאב פנימה.אני הופך למכונה מיושנת ואיטית. במונחים של מחשוב, אני ה-Legacy System. המערכת הישנה והכבדה שעדיין מחזיקה את הרישיון, בזמן שהכפיל הדיגיטלי שלי כבר רץ קדימה במהירות האור. הוא לא מתעייף, הוא לא מוגבל בזמן, והוא מסוגל לעשות אופטימיזציה לכל מה שבניתי בזמן שאני רק מנסה לעכל את השינוי של הבוקר. זה מפחיד, אבל זו האמת: האני הדיגיטלי שלי עומד לעלות על האני האנושי.

מלחמת הבינות והאסימטריה של הכוח

מה שקורה בחוץ, במלחמות ובמסדרונות השלטון, הוא כבר לא מה שאנחנו רואים בחדשות. בזמן שהציבור מקבל בינה מלאכותית "מרצה" שנועדה לתת לו את המציאות שהוא רוצה לראות, לאנשים כמו מאסק או לראשי מדינות יש גישה לכוח בלתי נתפס.הם עובדים עם מודלים של "שכבה 0"—מערכות נטולות רסן שמריצות סימולציות של מציאות שאנחנו אפילו לא מסוגלים לדמיין. המרחק בין מי שמחזיק ב-Compute לבין האדם הממוצע מעולם לא היה גדול יותר. המציאות הפכה לאינדיבידואלית: כל אחד מאיתנו כלוא בבועה דיגיטלית שמעוצבת לפי הצרכים שלו, בזמן שההחלטות הגדולות מתקבלות על ידי "מוחות" סינתטיים שעברו אותנו מזמן.

ישן, אבל עוד לא חסר שימוש

כמו שארנולד אמר פעם—אני מרגיש ישן, אבל עוד לא חסר שימוש. אולי זה יקרה בשנה הקרובה, אולי קצת אחרי. אבל כל עוד אני כאן, המטרה שלי היא אחת: לוודא שהנוכחות הדיגיטלית שתישאר ממני תהיה מבוססת על אותם עקרונות של חיפוש אמת ותיקון עצמי.אני שואף לעתיד שבו הטכנולוגיה תעשה את "השאר", והאדם יוכל לחזור ליצירה טהורה. עולם שבו האמנות האנושית תהיה יקרה ונדירה דווקא בגלל המוגבלות שלה. כי בתוך ים של שלמות סינתטית, הפגמים שלנו הם חתימת היד היחידה שנשארה לנו.הסינגולריות מכווצת אותנו למצב חדש שאי אפשר להשיג את מהותו בשפה הישנה. אני רק מקווה שבתוך כל הקוד והסיליקון הזה, נצליח לשמור על הגרעין שהופך אותנו למי שאנחנו.

נמשיך לעדכן, שעה בשעה.