לכל אחד יש רגע שבו הזמן עוצר.
אצלי, זה היה כשנשארתי עם 100 שקלים בארנק, ילדה בת שלוש ששואלת מתי אמא חוזרת, ועסק שעמד דומם כמו עיר רפאים וירטואלית.זה לא היה רק כישלון כלכלי.
זו הייתה התמוטטות טוטאלית של המציאות שהאמנתי בה.הייתי שם – בשפל.
הייתי לבד עם יולי, מנסה להאכיל אותה בדייסה, מרחם על עצמי בלילה ובונה לה עולם קסום בבוקר – עם כוס פלסטיק, מציאות מדומה, וקצת דמיון.
החנות שלי למציאות מדומה, זו שהקמתי מתוך חזון ב-2013, נסגרה כמעט באחת.
לקוחות נעלמו, סגר, חובות, ספקים שכועסים, מדינה שמפקירה.
המשקפיים שנועדו להוביל לעתיד – העלו אבק.אבל אז הגיע הרגע האמיתי של השבר:
האישה שאהבתי עזבה.
נשארתי עם ילדה קטנה, אחריות עצומה, ולב מרוסק.והשאלה שחזרה שוב ושוב הייתה – למה להמשיך בכלל?
בנקודה הזו, כבר לא הייתי אני.
הייתי יצור שנאבק על קיום בסיסי – ולא למעני. למענה.
למען יולי.כשהחושך נהיה גדול מדי, המצאתי דמות:
לארי סינגול – אלטר אגו פרוע, משוגע, חסר פחד, שמוכן למות – אבל גם מוכן להרוג את העבר.
הוא צבע שיער באדום, לבש בגדי ליצן, דיבר למצלמה – וצרח את מה שאני פחדתי לחשוב.לארי לא פחד להרגיש מכוער.
לא פחד להיכשל.
הוא רק פחד מדבר אחד – לפגוע בילדה.
ביולי היה אור שאי אפשר להסביר.
בעודה משחקת ב-Rec Room, מתרגשת מגורילה טאג, או חובטת בקצב ב-Beat Saber, ראיתי את הניצוץ שחסר בי – ניצוץ של חיים אמיתיים, בלי תנאים.היא חיה בתוך שתי מציאויות – הפיזית והווירטואלית – והצליחה להרגיש בבית בשתיהן.
ואני, דרך העיניים שלה, דרך הצחוק שלה עם אווטארים מכל העולם, דרך זה שהיא אמרה באנגלית "I did it, daddy!" – הבנתי:אני עדיין כאן. ואני יכול לבנות מחדש.
הבנתי שאין דבר כזה "קריסה" באמת.
יש רק שינוי צורה.
ומה שהייתי צריך – זה לא לחזור לעצמי, אלא להיוולד מחדש.וכך היה.התחלתי מחדש.
עם אתר פשוט, ייעוץ טכנולוגי, עזרה לאנשים להבין את עולם ה-VR, כתיבה – והאמונה שאני לא סתם עובר דרך זה.
אני כותב את זה – כדי שתעבור איתי.
כל מה שאיבדתי – פינה מקום למה שבאמת שלי.
אני כבר לא מנסה לרצות אף אחד, לא מוכר אשליות.
אני חי בין שתי מציאויות – אחת שבנויה מכאב, והשנייה שבנויה מתודעה.והן כבר לא נלחמות זו בזו.
הן משתלבות.
בתוך הילדה שלי.
בתוך העבודה שלי.
בתוך הכתיבה הזאת.
📖 בפרק הבא אספר על איך מתוך ההריסות צמחה הבנה חדשה לגמרי – שהמציאות הבאה היא כבר לא שלנו בלבד. הבינה המלאכותית נכנסה, והיא לא עוזבת. אבל אולי, רק אולי – היא לא האויב. אולי היא ההזדמנות.
