הכול התחיל הרבה לפני הסינגולריות. לפני השאלות הפילוסופיות הגדולות, לפני הבינה המלאכותית.
הכול התחיל בילד אחד – אני – שנמשך למסך כאילו הוא שער סודי לעולם אחר.לא נמשכתי למשחקים רק בגלל הכיף.
היה שם משהו עמוק יותר. משהו ששידר לי שפה אחרת, עולם אחר.
בזמן שילדים אחרים צפו בטלוויזיה או שיחקו בכדור, אני ישבתי שעות מול מחשב ישן עם מסך ירוק, מתכנת בפיינט, שומר בקובץ שלא בטוח איך ייפתח.
אבל העיקר היה הקסם – היכולת ליצור עולמות משלי.
היה בו רשרוש, היה בו ריקוד של פיקסלים, והיה בו מרחב שבו אף אחד לא שפט אותי.
כשהרמתי את העכבר ולחצתי פעמיים על אייקון – כאילו פתחתי דלת למציאות שבה אני קובע את החוקים.
שם גיליתי משהו חשוב: אני לא רק חי בתוך העולם – אני גם יכול לעצב אותו.זו הייתה חוויה יוצאת דופן לילד.
לא רק כי הטכנולוגיה הייתה נדירה, אלא כי הרגשתי שהיא מדברת אליי בשפה שאחרים לא שומעים.
היא הזמינה אותי להמציא מחדש את המציאות.
שנים אחר כך, כשיולי בתי נולדה, הבנתי שהמעגל הזה לא רק לא נסגר – הוא התרחב.
כשהיא הייתה בת שלוש, בדיוק בתקופת הקורונה, הבאתי הביתה את משקפי המציאות המדומה הראשונים שלנו.
מה שהתחיל כמשחק, הפך במהרה לחלק בלתי נפרד מחייה.
ראיתי את עצמי דרכה – אבל בגרסה מתקדמת.
בעודה חווה את הטיטאניק, מטפסת על קילימנג'רו, ומדברת באנגלית עם ילדים מהעולם – הבנתי: הילדות השתנתה, אבל הליבה נשארה זהה.יולי לא חוותה סגר. היא חיה בתוך יקום מקביל.
והיקום הזה – מציאות מדומה – אפשר לה להיות חופשייה, חוקרת, לומדת.
כשהיא חזרה לגן, ילדים לא הבינו למה היא מדברת על בונג'י או על שייט עם חיות ים.
אבל היא לא שיקרה. היא פשוט חיה במציאות אחרת.
גם בילדותי, הרגשתי את הפער הזה.
העולם ביקש ממני להיות "רגיל", ואני הרגשתי כמו יצור שמעבד את המידע אחרת.
לא אהבתי תבניות.
לא האמנתי במערכת.
האמנתי רק במה שיכולתי לחוות, להבין, לשבור ולבנות מחדש.הייתי שונה – ולמדתי לאהוב את זה.
כי העולם שלי לא היה רק בבית ספר. הוא היה בתוכנה, במסך, בקוד, ובשאלות שתמיד ליוו אותי:
מה אם זה לא העולם האמיתי?
מה אם יש דרך אחרת להרגיש, לחוות, ליצור?
היום, כשאני כותב את השורות האלה, ברור לי שהילד ההוא עדיין פה.
הוא רק למד לדבר.
הוא חזר דרך יולי, דרך חוויות חדשות, דרך ההבנה העמוקה:
שכל מה שחשבנו שהוא "המציאות" – הוא בעצם רק שכבה אחת.התחלתי להבין שאני לא כאן רק כדי להבין את המציאות – אלא כדי לשנות אותה.
וזה התחיל אי שם בשנות ה-90, עם מחשב ישן, דמיון גדול – ותודעה שרצתה לפרוץ את הגבולות.
