המסע לחלל הפך להיות אישי, פנימי – דרך משקפי מציאות מדומה, דרך סיפורים, דרך טכנולוגיה שמחברת אותנו למה שמעבר.
אני זוכר את הפעם הראשונה שהרכבתי משקפי VR וחוויתי את "The ISS Experience". פתאום לא הייתי אבא, יזם או כותב – הייתי אסטרונאוט. צף בין פאנלים אלקטרוניים, נוגע בוואקום, מביט על הכחול-לבן של הארץ שלנו – והיא נראתה כמו נקודה עדינה של חיים בעולם אינסופי.זו לא הייתה רק חוויה טכנולוגית. זו הייתה חוויית תודעה.והנה, כיום – אני רואה משפחות, תלמידים, אפילו קשישים – מרכיבים משקפיים ונכנסים לרגע לעולם אחר. הם לא צריכים לצאת מהארץ. לא לשלם מיליונים. רק לשים משקפיים – ולראות מחדש את עצמם ואת העולם.
הדור החדש של תערוכות VR לא מסתפק בלהושיב אותך ולתת לך סרטון ב-360 מעלות. הוא רוצה שתהיה בתוך הסיפור. שתלך, תזוז, תרגיש. לפעמים אפילו תיגע.
החוויה החדשה אינה רק על החלל. היא עליך. על האנושות. על השאלות הגדולות.
כי בעידן שבו אנחנו שקועים במסכים, מתווכחים ברשתות, ומתנתקים זה מזה – המציאות המדומה מציעה לנו מציאות טובה יותר. לא בריחה – אלא גשר.
גשר בין עולמות, בין אנשים, בין חלום למציאות.הילד שצופה על כדור הארץ מחלל – אולי יבין פתאום שהוא לא לבד.
המבוגרת שנוגעת ביד של אסטרונאוט – אולי תרגיש שוב רגש שלא הרגישה מאז הילדות.
והיוצר, כמו שאני הייתי – יגלה שהטכנולוגיה היא הדרך הכי אנושית לספר סיפור.
בעתיד, אולי נצא כולנו לחלל. אולי נחיה על מאדים.
אבל עד אז – המציאות המדומה לוקחת אותנו הכי רחוק שאפשר – בלי לזוז מהכיסא.לא צריך טיל. לא צריך כסף. צריך רק רצון – לראות את העולם מחדש.
אם אתם רוצים לדעת עוד על איך משלבים מציאות מדומה בחינוך, בתרבות, בתודעה – אני מזמין אתכם להצטרף למסע שאני מוביל כבר 13 שנה.
העתיד כבר כאן. והוא לא נראה כמו שחשבתם.